בימ"ש מחוזי חיפה, ש' שפירא: קבלת עתירת אסיר כנגד שב"ס ומתן הוראה לשימוע נוסף

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירה המופנית כנגד החלטת נציב שב"ס, אשר אימץ את המלצת הממונה על עבודות השירות והורה על הפסקה מנהלית של ריצוי עונש המאסר בעבודות השירות, באופן שבו יהיה על העותר לרצות את יתרת מאסרו, 3 חודשים ו- 3 ימים, במתקן כליאה. 

על העותר נגזרו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות החל מיום 22.2.99 בגין התפרצויות והחזקת רכוש גנוב במסגרת ת.פ. 2457/98 בבימ"ש השלום באילת.

מהמסמכים שהוגשו לביהמ"ש עולה כי העותר שובץ לעבודה במוסד "בית החסד" בחיפה, אך נעדר מעבודתו פעמים רבות, רק מקצתן באישור רפואי. כמו כן, תפקודו היה לקוי והוא לא ביצע את המוטל עליו. לכן נדחה העותר מ- 2 מקומות עבודה (בית החסד ומע"ש טירת הכרמל) והוזהר מספר פעמים על ידי המפקח. כמו כן, במהלך ריצוי עבודות השירות נפתח נגדו תיק פ"א נוסף בגין עבירות רכוש. למרות זאת, לעותר ניתנה הזדמנות נוספת והוא שובץ בבית אבות "ספרדי" בחיפה, אך העותר התייצב ביום הראשון והפסיק להתייצב לעבודתו. החל מחודש 9/99 נעדר העותר מעבודות השירות.

העותר זומן לשימוע ביום 21.10.99 ובמהלכו טען כי חזר בתשובה ולכן היה לו קשה להגיע בזמן. הממונה על עבודות השירות המליץ ביום 17.11.99 להפסיק את עבודות השירות ולהורות על ריצוי יתרת המאסר במתקן כליאה. ביום 18.11.99 קיבל נציב שב"ס את המלצת הממונה על עבודות שירות והורה על הפסקת ריצוי עבודות השירות על ידי העותר ונשיאת יתרת העונש במתקן כליאה.

העותר טוען כי רק ביום 27.5.07 הודעה לו החלטת המשיב בעניין ההפסקה המנהלית של עבודות השירות. לטענת העותר, נפלו בהתנהלות המשיב פגמים רבים. לטענתו, מדובר בשיהוי ללא כל הצדקה מאחר שהעותר מתגורר באותה הכתובת ולא היה קושי לאתרו. העותר טוען כי משלא עמד המשיב בחובת מסירת ההודעה הינו מנוע מלדרוש כעת כי העותר ירצה עונש של מאסר בפועל. כן טוען העותר כי משלא דרש המשיב בזמן סביר כי העותר ירצה את יתרת עונשו בבית הסוהר, יצר במחדלו מצג לפיו ויתרה המדינה על דרישה זו וגרם לעותר נזק משום שהעותר לא מיצה אפשרויות משפטיות נוספות שעמדו בפניו, כגון הגשת בקשה להפסקת הליכים לביהמ"ש או הגשת בקשה לאשפזו בבית החולים חלף המאסר.

כמו כן, טוען העותר כי לא היה מיוצג בהליך השימוע בפני הממונה על עבודות השירות ולכן לא התמלאו בעניינו כללי הצדק הטבעי. לטענת העותר הוא לוקה בנפשו ואינו מסוגל לטעון לעצמו ולכן זכות הטיעון של חולה הנפש כוללת בחובה גם את זכותו כי ימונה לו סניגור. העותר טוען כי לו היה מיוצג בשימוע יכול היה בא כוחו להראות כי ההיעדרות החלקית מעבודות השירות מקורה במחלת הנפש שכבר החלה להתבטא באופנים שונים באותה תקופה ויכול היה לנקוט בהליכים שהיו מביאים לתוצאה שפגיעתה בחירות העותר פחותה. לטענת העותר, משלא היה העותר מיוצג בשימוע - לא ניתן לומר שזכה להליך הוגן והמשיב מנוע כעת מלדרוש כי העותר ירצה עונש של מאסר בפועל.

העותר טוען גם כי עומדת לו הגנה מן הצדק כנגד ריצוי עונש מאסר בפועל בשלב זה וזאת בשל התנהגותה של הרשות שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות. לטענתו, המשך הליכים פליליים ועונשיים כנגד העותר יגרור פגיעה קשה בחוש הצדק וההגינות. העותר טוען כי בשלב זה נס ליחה של הענישה הפלילית המקורית ואף אחד משיקולי הענישה שעמדו בפני בימ"ש השלום באילת לא מתקיים כעת. עוד טוען העותר כי משהתגלה כי כנראה מלכתחילה חוסר היכולת של העותר להשלים את עבודות השירות לא נבע מרצון רע או זלזול, אלא מפריצה של מחלת נפש, שליחתו למאסר בפועל תפגע קשות בתחושה של צדק והגינות.

על כן, מבקש העותר לקבוע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה מתקיימת הגנה מן הצדק כנגד ריצוי יתרת העונש בבית הסוהר ולחילופין כי המשיב מנוע מלדרוש זאת. לחילופין, מבקש העותר לקבוע כי יש לנכות את תקופות האשפוז הפסיכיאטרי שלו ממשך יתרת המאסר או לחילופין לקבוע כי לאור שינוי מצבו מעת גזירת הדין המקורי ראוי עתה להמיר את העונש בצו לטיפול פסיכיאטרי מרפאתי. העותר אף ציין כי לחילופי חילופין בדעתו לנקוט בהליכים שימנעו מאסר, כגון ערעור על ההליך המקורי או בקשת חנינה.

המשיב טוען כי לעותר היה נוח להתעלם מן העובדה כי לא סיים לרצות את עונשו במשך כל השנים שחלפו מאז הפסקת עבודות השירות ועל אף שהמשיב לא הצליח לאתרו אין הדבר יכול להיחשב לטובתו. המשיב אף מתנגד להחזרת העותר לשימוע, מאחר שנערך לעותר שימוע כדין בו הוא לא העלה כל טענה לטובתו. עוד טוען המשיב כי לא ברור מדוע ב"כ העותר טרם העבירה בקשת חנינה לגורמי הטיפול הרלוונטיים. כן טוען המשיב כי גם אם יפנה העותר בבקשת חנינה והחנינה תדחה מכל סיבה שהיא, גם אז אין לממונה כל אפשרות לקלוט את העותר ולשבצו בעבודת שירות. המשיב מציין כי אם הועברה לעת עתה בקשת חנינה לנשיא המדינה, הרי שאין כל מניעה לעכב הליכים עד לקבלת ההחלטה בעניין החנינה.

העותר טוען לעניין זה כי אין אפשרות להגיש בקשת חנינה כל עוד יש הליך תלוי ועומד באותו עניין.

דיון והחלטה:

במקרה זה סבור אני כי על המשיב לערוך לעותר שימוע נוסף בו יהיה העותר מיוצג על ידי עורך דין, זאת לאור מצבו הנפשי של העותר והנסיבות המיוחדות של המקרה ולשם שמירה על זכויותיו. בנסיבות העניין, סבורני כי קיימת האפשרות שבעיות ההיעדרות והתפקוד הלקוי של העותר במהלך ריצוי עבודות השירות נבעו ממחלתו של העותר ובעיותיו הפסיכיאטריות. בעת עריכת השימוע לא היה ידוע לעורך השימוע, ככל הנראה, על בעיותיו הרפואיות/נפשיות של העותר מאחר שהעותר לא היה מיוצג בעת עריכת השימוע, למרות מצבו הנפשי, שכאמור, לא היה ידוע לעורך השימוע. כמו כן הזמן הרב שחלף ממועד ההחלטה על הפסקת ריצוי עבודות השירות והשינויים שחלו במצבו של העותר בפרק זמן זה, כל אלו מצדיקים בחינה מחודשת של עניינו. מכלול נסיבות אלו מצדיקות הליך מחודש של בחינת עניינו, לרבות שימוע בו יהיה מיוצג כדין.

זכות השימוע והטיעון הוכרה כזכות בסיסית שיש לכל אדם שעניינו נדון לפני הרשות. כלל בסיסי הוא כי רשות מנהלית תימנע מהחלטה בזכויותיו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו. זכות זו חלה גם כאשר מדובר בגוף שהוא בגדר מייעץ או ממליץ בלבד, לא כל שכן רשות אשר עלולה בהחלטותיה לפגוע בזכויות יסוד, כגון הזכות לחירות (ס' 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) והזכות להליך הוגן אשר הוכרה כזכות חוקתית הנשענת על הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

על אלה יש להוסיף את הזכות להיות מיוצג בידי עורך דין שהוכרה בפסיקה כזכות יסוד. ראה:

ע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פסק דין מיום 4.5.06, לא פורסם;

ע"פ 648/77 שמואל קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 729;

ע"פ 307/60 יאסין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3), 1541.

במקרה מיוחד זה קיימת אפשרות מעשית שתוצאות ההליך יהיו כאלה שהעותר ירצה מאסר שנגזר עליו בעבר כמאסר בפועל במתקן כליאה. סבור אני כי בנסיבות אלו יש להחיל על המקרה את עקרונותיו של סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. סעיף 15 לחוק קובע את המקרים בהם ימונה סניגור במסגרת הליך פלילי. בין היתר ימונה סניגור כאשר מדובר בנאשם/חשוד שהוא חולה נפש (סעיף 15(א)(3)) או כאשר הוא מחוסר אמצעים (סעיף 15(ג)) או בהליך בו צפוי מאסר (סעיף 15(א)(5)(6)). אמות מידה דומות נקבעו גם בחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו - 1995, בסעיף 18 לחוק. הוראות חוקים אמנם אלו לא הוחלו במפורש על ההליך המנהלי המתנהל במסגרת שב"ס ואולם סבור אני כי הכללים שבבסיס הוראות חוק אלו מחייבים גם כל ערכאה שיפוטית ומעין שיפוטית שבכוחה להורות בפועל על שלילת חירותו של אדם, יהיה כינוי שלילת החירות אשר יהיה. ראה לעניין זה דברים שנכתבו ברע"ב 9470/00 אברהם סמסון נ' מדינת ישראל, לא פורסם: